בשנות העשרים לחיי גיליתי עניין בעולם, הפכתי לסוכנת נסיעות , ובמשך 10 שנים טסתי בעולם , גיליתי שישנם ערכים ותרבויות שונים מאיתנו , שירתתי אנשים אחרים דרך עזרה בסידורי קרקע , ובייעוץ . מאז שאני זוכרת את עצמי מקומות העבודה שלי היו כאלה שחוץ ממני לא נכח בהם אדם, כל העבודה נעשתה דרכי . ליבי היה ער לעובדה שנדיר הדבר. היתכן שכך הבורא רוצה עבורי . את מול עצמך , את מול אדם אחר. את מול הבורא. משרד הנסיעות הפך ל"מוקד עלייה לרגל". אנשים באו אליי לשפוך את ליבם , הנסיעה הפכה לשולית כל כך ואני הבנתי שייש מקום בקרבי לאותה הקשבה ומסירות נפש אנושית.לפני 10 שנים הפכתי לסוכנת נסיעות , הפכתי ממה??
הנסיעה האחרונה שלי היתה תאילנד.. זו היתה הנסיעה ששינתה את חיי. באותו הזמן הייתי בת 29 אם לשניי בנים, גרה בבית מפואר , היה לי הכל ובעצם לא היה לי כלום. אני זוכרת עד היום את המראה ששבה את ליבי . סוף העולם מקום נידח הומה אדם פשוטים עד לתהום מחויכים ,צנועים , פשוטים, לבושם דל וליבם אינו חסר דבר. עמדתי שעות , מנסה לתת לכח שבמראה הזה כח עליי לשבור את קליפותיי.. אני זוכרת אותי נערה שכל מה שחלמה היה בהישג ידה בגיל כל כך צעיר, מול הכלום הזה , חשתי בושה איומה שכך אני מרגישה , חשתי ברצון הגדול של לקבל עוד ועוד ולא מצליח להתמלא אף פעם.
קינאה אחזה בבשרי, מה הם יודעים שאני לא , מה שהבנתי ברגע אחד שהם לא הופכים להיות כלום , הם הם באשר הם. הפשטות הזו מצד אחד נראתה עלובה, אבל אני ראיתי את עליבותי שלי בזכותה .
חזרתי לארץ אחוזה ברוח ההיא , נחושה למצוא את התשובה למראה שכבש את נשמתי "חיוך- החסרים" ואולי מדוע אני חשה כל כך בחסר.
המסע שלי התחיל בפנייה לבורא , קח אותי אל דרך שתלמד אותי את מה שנשמתי מזהה וליבי חסר.זו היתה נקודת המפנה של חיי , תורת הקבלה התפרצה אלי מכל עבר, השאר היסטוריה.
מקום העבודה הבא שלי לקח אותי למסע של למידה והתחנכות פגישה עם האגו שלי ורצונותיי , כמה שרציתי יותר תבע אותי מקום העבודה בזמן ובתחושה של פספוס. לפניי שנתיים הגעתי למקום עבודה שפתח עבורי צוהר אל נתינה ללא תנאי , יציאה מחשיבה עצמית , דאגה לאחר וראיית הכלל כחלק בלתי נפרד ממני. במקום הזה הזוהר היה מונח במדף מעל ראשי , 600 סטודנטים יכלו לעיין בו "לגעת" במה שמעבר ללמידה במכללה. החדר היה מרכז לשיתוף , גילוי , נתינה , כאילו שמישהו מלמעלה דאג שאף אחד לא יפריע לנו בעבודה .
בשלב מסוים גיליתי שה"עבודה " היא פשוט להיות במקום ולאפשר לכל אחד להתחבר אל מקור הידע . ביקשתי מהבורא עזרה כאשר חשתי שדברים מתפרקים ולא במקרה... התחושה הגיע בסינכרון מדהים עם הגילוי שהמקום נמכר. ליבי ידע עוד בטרם ואני כבר בקשתי מהבורא את המקום הבא...
לאחר ימים ספורים, מצאתי אדם חדש יושב בכיסא שלי, אני ידעתי ולא הופתעתי.. אספתי את הזוהר וחיכיתי לידיעה הבאה.
חבריי הביטו בי בתמהון , מה עם החפצים שלך? את לוקחת זוהר.. כלום אינו שלי , אני לוקחת את מה שבלעדיו אין לי יעד.
השאר כבר היסטוריה.. דברים נהדרים קרו לי בחודש הזה , מצאתי בית , הפסקתי לפחד ממקור העבודה , ממה יהייה והחזרתי את עצמי לחיוך של אותם האנשים שלא אחזו בדבר מלבד בנשמתם.
החלטתי שאיני הופכת להיות יותר כלום, בקשתי מהבורא רק אותי כפי שאני נוצרתי כפי שאני אמורה להיות בתוך הבריאה .
ביקשתי להיות אמא רגועה שנוכחת בבית כל אחהצ" ומבלה עם הילדים, ביקשתי להתפרנס מעבודה שרואה את צרכי האחר ומוצאת מענה עבורם. בקשתי מקום שאנשים יבואו לעבוד עם חיוך ויראו בו בית.
קבלתי מקום שרק"נולד" מוכן ליצירה ועשייה , מקום שהאנשים בו לא רואים ורוצים להתפרנס בכבוד. בקשתי לתת למי שלא יודע לבקש, להיות נציגה של כבוד ואהבה, בקשתי לכתוב מאמרים ונענתי נענתי בעבודה "מהשמיים".
הבטתי 10 שנים לאחור בנערה המפונקת שהכל מגיע לה , והיום באישה שחושבת שמגיע לכולם ושזו חובתה לתת. מביטה בי ומגלה חיוך תאילנדי פשוט , מגלה כמה אני מרוצה מחיי מילדיי מעבודתי, מביטה ושואלת מה עוד אפשר לבקש?
להמשיך להמשיך בדרך המלך , לפסוע בה ובנתיבייה לדעת שכשאני מחייכת ידו של הבורא בדבר, אין תחליף לעבודה שבה אתה נותן ומתמלא במזיגה אחת . אני אוהבת את ימיי ולילותיי את ההתרגשות שבלב שזכיתי , אמנם אין במקום העבודה תנאים והבטחות , יש בו הרבה מעבר , ידיעה שאני בדרך ושכל רגע מלא במשמעות זהו חיוך שלא נגמר. זוהי עבודת החיים עבודת הנשמה עבודה "משמיים"
